יוסף ואשת פוטיפר — בראשית ל״ט

פרק ל״ט בספר בראשית מתאר את יוסף לאחר שנמכר לעבדות והגיע לבית פוטיפר במצרים. הפרק עוקב אחר הצלחתו בבית אדונו, הניסיון המוסרי מול אשת פוטיפר, והשלכתו לבית האסורים בעקבות עלילת שווא. לאורך העלילה חוזר ומודגש כי ה׳ עם יוסף, ולכן גם ההצלחה וגם הנפילה הן חלק מליווי אלוהי המכוון את דרכו. כך הפרק פותח בעלייה בבית אדוניו ומסתיים בכלא, אך בשני המקומות נאמר שה׳ אתו.

השגחת ה׳ והניסיונות בפרק

המפתח להבנת הפרק הוא הביטוי 'וַיְהִי ה׳ אֶת־יוֹסֵף'. ביטוי זה מופיע בפתיחת הפרק ושב בהמשך, ומלמד שהצלחת יוסף אינה מקרית ואינה נובעת רק מכישרונו.

השגחה אלוהית פירושה ליווי והכוונה של ה׳ את האדם ואת המאורעות, והיא בולטת כאן גם במקום של הצלחה וגם במקום של שפל. הפרק בונה דפוס חוזר: יוסף מגיע למקום חדש, עומד בניסיון, יורד למצב קשה, אך ה׳ מצליח את דרכו גם שם. דפוס זה של השגחה וניסיונות הוא המעגל שסביבו נבנה הסיפור.

הצלחת יוסף בבית פוטיפר

יוסף נמכר לפוטיפר, שר הטבחים, בעל תפקיד בכיר בחצר פרעה. אף שהוא עבד עברי צעיר וזר, הכתוב מדגיש שכל מעשיו מצליחים מפני שה׳ אתו. הכתוב מציין שפוטיפר ראה כי ה׳ אתו וכי כל אשר הוא עשה ה׳ מצליח בידו.

לפיכך ההצלחה אינה מיוחסת ליוסף לבדו, אלא לנוכחות ה׳ הפועלת דרכו. הצלחתו אינה מתוארת כעושר בלבד, אלא כהצלחה מעשית בניהול הבית ובכל מלאכה שיוסף עוסק בה.

פוטיפר מבחין בכך, נותן ביוסף אמון מלא, ומפקיד בידיו את כל ניהול ביתו ורכושו. האמון כה גדול עד שפוטיפר אינו בודק אחר יוסף ואינו שומר לעצמו אלא את אוכלו בלבד. כך הופך יוסף מעבד נמכר לאדם המופקד על כל אשר לאדוניו, והבית מתואר כמי שנהנה מנוכחותו.

הפיתוי וסירובו של יוסף

אשת פוטיפר שמה לב ליוסף, בין השאר בשל היותו 'יפה תואר ויפה מראה', ומנסה לשכנעו לשכב עמה. בקשתה מוצגת כציווי 'שכבה עמי', אך יוסף אינו נכנס למשא ומתן על הבקשה עצמה. היא אינה פונה אליו פעם אחת בלבד, אלא לוחצת עליו יום אחר יום, והכתוב מציין שיוסף לא שמע אליה. יוסף מסרב בתוקף; הפועל וימאן מציין סירוב החלטי, לא היסוס ולא משא ומתן.

בסירובו הוא מציג שני נימוקים. הראשון הוא נאמנות לאדוניו: פוטיפר הפקיד בידיו הכול ולא מנע ממנו דבר, מלבד אשתו, ולכן בגידה בו היא כפיות טובה. השני הוא יראת שמיים: יוסף מכנה את המעשה 'הרעה הגדולה' ומוסיף 'וחטאתי לאלהים', כלומר העבירה אינה פגיעה באדם בלבד אלא חטא כלפי ה׳. שני הנימוקים יחד מציגים את יוסף כנאמן לאדוניו וכאדם המחויב לגבול דתי ומוסרי, והמבחן שלו אינו רק מבחן תשוקה אלא מבחן נאמנות.

הבריחה והבגד שנותר ביד אשת פוטיפר

באחד הימים, כשאין איש מאנשי הבית בבית, אשת פוטיפר מנצלת את ההזדמנות, תופסת את יוסף בבגדו ותובעת ממנו לשכב עמה. היעדר אנשי הבית הופך את האירוע לניסיון פרטי: יוסף עומד לבדו מול הגבירה, ללא נוכחות של בני הבית. יוסף אינו נענה ואינו מתווכח; הוא בורח החוצה, ובגדו נשאר בידה.

תיאור הבריחה כולל ריבוי פעלים — מספר פעלים רצופים המדגישים את המהירות שבה נמלט יוסף מהסכנה. הבגד שנותר בידה אינו רק פרט עלילתי; הוא מצטרף למוטיב הבגד בסיפורי יוסף, שבו בגד משקף שינויים במעמדו של יוסף ולעתים משמש גם כראיה מטעה. בעבר כתונת הפסים סימנה את מעמדו המיוחד ושימשה להצגת מותו לכאורה, וכעת בגדו משמש בידי אשת פוטיפר כעדות שקרית נגדו.

עלילת השווא והבדלי הגרסאות

אשת פוטיפר משתמשת בבגד שנותר בידה כראיה שקרית וטוענת שיוסף ניסה לפגוע בה בכוח. לפני אנשי הבית היא אומרת ש'איש עברי' בא 'לצחק' בנו, ולפני פוטיפר היא מכנה אותו 'העבד העברי' וטוענת שבא 'לצחק בי'. המילה לצחק בהקשר זה מציינת מעשה מיני או פגיעה מינית.

השינוי בין 'איש עברי' ל'עבד עברי' מדגיש את מעמדו הנחות של יוסף ויוצר ניכור כלפיו, והשימוש החוזר בפועל 'לצחק' מחזק את האשמה המינית. המונח 'עברי' מדגיש גם את זרותו של יוסף במצרים, ואת היותו שייך לקבוצה שאינה חלק מהבית המצרי. כך הופכת האשמה לא רק אישית אלא גם חברתית: האיש הזר מוצג כסכנה לבית.

יש פרשנים הקושרים את השימוש בפועל 'לצחק' לסיפור ישמעאל, שם נאמר ששרה ראתה אותו 'מצחק', ורואים בכך מידה כנגד מידה — גמול הדומה למעשה קודם. פוטיפר שומע את דברי אשתו, כעסו מתעורר, והכתוב אינו מתאר בירור או חקירה; יוסף מושלך לבית האסורים, אף שהפרק אינו מציג ניסיון שלו להגן על עצמו בפני אדוניו.

השגחת ה׳ בבית האסורים

גם בבית האסורים אין יוסף נשאר לבדו. הכתוב שב ומדגיש שה׳ אתו, והוא גורם ליוסף למצוא חן בעיני שר בית הסוהר.

כשם שקרה בבית פוטיפר, הממונה מבחין ביוסף, נותן בו אמון, ומפקיד בידיו את האחריות על האסירים ועל כל הנעשה בכלא. שר בית הסוהר אינו בודק אחר יוסף, וכל דבר נעשה על פיו. כך מתגלה הקבלה ברורה בין שני המקומות: יוסף יורד למקום שפל, אך ה׳ מצליח את דרכו גם שם.

האחריות שניתנת ליוסף בכלא אינה רק הקלה בתנאיו; היא מכינה את הקרקע למפגש עם שר המשקים ושר האופים, שיוביל בהמשך לפני פרעה. בית האסורים מצטרף למוטיב הבור — מקום של נפילה וסכנה, שנעשה בתוכנית האלוהית תחנה בדרך לעלייה הבאה. הפרק מסתיים בכך שיוסף נשאר בבית האסורים, אך גם שם הוא אינו אסיר חסר אונים אלא אדם שה׳ עמו ומאפשר את המשך דרכו.